איך קרה שמה שנראה כמו פשרה הופך להיות זכייה גדולה

הזמיר וקיסר סין-תיאטרון לכל המשפחה

אל החורשה בפאתי שכונה ג' בבאר שבע הגעתי ברגל. 20 דקות קודם לכך יצאתי מפתח תחנת הרכבת של באר שבע צפון  והלכתי בין בתי השכונה. כשמזמינים הצגה של תיאטרון היער אני תמיד מגיע לסיור במקום כדי להבין היכן המקום הנכון למקם את ההצגה בהתחשב בשמש ובצל, בכיוון הרוח, בשיפוע בו יושב הקהל ובעוד כמה נתונים פיזיים שיבטיחו שהחוויה של הקהל ושל השחקנים תהיה עמוקה, נוכחת ומחוברת.

אבל כשראיתי את החורשה עלתה בי השאלה-האם נכון לקיים כאן הצגה?

כי "החורשה" הייתה בעצם כמה עצי אקליפטוס במרווחים של עשרות רבות של מטרים ביניהם, כלואים בין כביש דו מסלולי סואן לבין בתי השכונה, שאריות אשפה מציצות מבין קפלי הקרקע, כששעות אחר הצהריים מזמנות רוח חזקה ושמש ללא אפשרות לצל במקומות שיכולים להתאים להצגה .

במשך השנים בהם אנחנו מקיימים הצגות בטבע יכולתי לראות את הפעולה של הכח המרפא של היער או האזור הטבעי על המצב הנפשי של הקהל. היער תמיד היה השחקן הנוסף, התפאורה, התזמורת המלווה ומערכת ההגנה של ההצגה. מערכת שמגינה מכל מה שהעולם הדיגיטלי -אינטרנטי -רב גירויי -מסחרי יודע להפיץ.

ובמקום הזה לא ראיתי את האפשרות המגינה הזו.

פסעתי בין העצים, מנסה למצוא מקום שלמרות התנאים הפיזיים ארגיש בו את "הדבר הזה" שאין לו הסבר, זה שיאפשר לי להגיד-"כן...כאן אפשר יהיה לקיים הצגה".

ולא מצאתי.

ואז הגיעה אביטל.

אביטל מרכזת את התכנית הסביבתית בביה"ס הדו-לשוני "דגניה" והיא הזמינה את ההצגה להתארח באירוע ל"ג בעומר שתוכנן להיות ללא מדורה ולכלול כמה פעילויות סביבתיות ואת ההצגה שלנו-"הזמיר וקיסר סין".

החיוך שלה הבהיר לי שאני לא מסוגל להגיד לה שהמקום לא ממש מתאים להצגה...

" לכאן הילדים מגיעים פעם בשבוע במסגרת בית הספר...לומדים את הצמחים ואת ההשתנות במהלך העונות..." היא סיפרה בהתרגשות...

עטיתי על עצמי דמות של ילד מכיתה א' בבית הספר והתבוננתי במקום דרך העיניים שלו... ראיתי את העצים הגבוהים, את קיני הנמלים, את הציפורים , את גללי התנים , את הענפים שאפשר להכין מהם אינספור משחקים...

חשבתי לי " האם עולם הדמיון יעטוף את הילדים ויאפשר להם לצלול אל ההצגה למרות התנאים הפיזיים? "

יחד עם אביטל איתרנו מקום שיהיה אפשרי להצגה, לרגלי עץ גדול . אמנם אין שם צל, אך שעת ההצגה אמורה להיות כשהשמש כבר מתחילה לרדת ואם יהיה לנו מזל ויהיה קצת מעונן, והרוח תהיה יותר חלשה- אפשר יהיה לשהות במקום ולא לסבול.

אביטל עזבה ואני נשארתי במקום כשאני שואל את עצמי-" האם אני מתפשר? האם אני מסכים רק בגלל שזו הצגה ראשונה שהגיעה אחרי  חצי שנה של חורף ומלחמה ללא הצגות? האם אני מתפשר כדי לא לאכזב אותה וכדי לא להצטייר כ"פיינשמעקער" שמופיע ביערות אלונים ואלות? האם אצליח לעמוד במחויבות לקיים הצגה מחוברת? האם ישמעו אותנו במקום הפתוח הזה שעכשיו נושבת בו רוח חזקה מאוד? אולי הייתי צריך להגיד-" תודה על ההזמנה ועל ההזדמנות לנסוע ברכבת לבאר שבע-אבל זה לא נכון לקיים כאן הצגה?"  

יצאתי לדרך ברגל-הפעם אל תחנת באר שבע מרכז( אני לא אוהב לחזור בדרך בה הגעתי...נושא לסיפור בפני עצמו) והלבטים המשיכו לחיות בתוכי גם בדרך הביתה וגם בימים שעברו עד מועד ההצגה.

ביום ההצגה הגענו לקראת הצהריים. אנחנו תמיד מגיעים לשהות במקום ההצגה שעות ארוכות לפני הזמן כדי לסעוד יחד ארוחת צהריים, לנוח ולשתות קפה, להתחבר ביננו ולהתחבר עם המקום בו אנחנו מציגים.

חששתי מהשעות הארוכות האלה במקום הזה שהאווירה בו כל כך רחוקה מאווירת היער שבדרך כלל עוטף אותנו . אבל השמיים האירו לנו פנים, עננים דקים כיסו את הקרינה החזקה של השמש ,הרוח נשבה בעדינות וכל אלה יחד אפשרו לנו שהייה נעימה והכנה טובה לקראת ההצגה.

ואז הגיע הקהל.

תערובת מקסימה של הורים וילדים דוברי עברית וערבית, מסופקים מהפעילות שעשו בתחנות השונות במרחב. התישבו על המחצלות מולנו בעיניים מאירות וסקרניות ובלב פתוח-מחכים לשמוע ולראות סיפור.

ואני מולם מספר את הסיפור, מחליף דמויות ומרגיש כיצד כל מבט סקרן של ילד, כל צחוק מתגלגל, כל קריאת ביניים שקשורה למה שקורה -יוצרים בועה שבתוכה שרויים הקהל והשחקנים והמוזיקאי ועצי האשל הספורים, בועה ששאבה את הספק שקינן בלב שלי ושיחררה אותו להתאדות אל השמיים. אפילו כמה משבי רוח חזקים שהעיפו את החול הדק על כולנו לא גרמו לקהל לשנות תנוחה ...הם המשיכו להיות איתנו בתוך בועת ההצגה וסופת החול נאלצה לחפש לה מקום אחר להשתולל בו.  

הספק ותחושת הפשרה הפכו לתחושה של סיפוק וזכייה גדולה ולתזכורת על הלימוד האינסופי שאפשר ללמוד בכל יום ובכל מקום.