אז מה עושה תיאטרון בהגיעו לגיל 21?
את ההצגה הראשונה ביער קיימנו ביער עופר בחודש אוגוסט 2005. מה שאומר שבחודש שעבר מלאו לרעיון של תיאטרון ביער כבר 21 שנים של מימוש.
יש מסורות עתיקות שבהן מציינים בכל 7 שנים סיום של תקופה ותחילת תקופה חדשה, וגיל 21 הוא השלב בו מתקיים המעבר המכריע ממעטפת הילדות והנעורים לעמידה עצמאית בעולם.
במהלך כל השנים חיפשתי עוד תיאטרונים כאלה בארץ ובעולם -ולא מצאתי. הצלחתי למצוא קבוצות שבנו במה ביער, עם תפאורה ולפעמים תאורה וכסאות או ספסלים לקהל. אבל לא הצלחתי למצוא תיאטרון שמתיחס ליער באופן שבו אנחנו עושים את זה . תיאטרון שמתיחס ליער כאל מרחב מרפא, שהתפאורה היא המרחב הטבעי, ללא אמצעי הגברה , כשהקהל הוא חלק מהאירוע וההצגות מכוונות לרומם את הנפש של מבוגרים וילדים כאחד...
כך שבמהלך השנה שעברה הסתובבתי ביער ובמדבר ושאלתי מה הלאה? איך מתיחסים אל הגיל הזה באופן הראוי?
התשובות הגיעו לאיטן, חלקן מסימנים שראיתי בחוץ -מן העצים והציפורים, מהשיחים והלטאות- וחלקן נבעו מתוכי.
התשובות הצביעו על שני כיוונים שאינם מנוגדים אבל בהחלט דורשים התייחסות אחרת כל אחת.
כיוון אחד היה שינוי המבנה הארגוני של התיאטרון - מלידתו של התיאטרון ועד היום בחרתי במבנה שלדי ורזה של תיאטרון שאינו נתמך על ידי הממסד. בשונה ממרבית קבוצות התיאטרון הפעילות בארץ( ובתוכם גם תיאטרונים גדולים וקטנים, וקבוצות פרינג'-שכולם נתמכים על ידי תקציבי תרבות ) בחרתי שלא לבקש תקציב וזה על מנת לשמור על עצמאות אמנותית ובנוסף לזה הרגשתי חוסר נוחות לבקש תקציב ציבורי עבור ניסוי אמנותי שלא היה ברור אם יש לו בכלל הצדקה ציבורית. במשך השנים התברר שיש די הרבה קהל שחושב שמה שאנחנו עושים בתיאטרון הוא אכן מוצדק ואף ייחודי וחשוב-אבל כל כך התרגלנו לאופן העצמאי שבו פעלנו-שהיה קשה לעשות את השינוי. מצד שני-קבלת תמיכה ציבורית יכולה לאפשר לנו ליצור עוד הפקות חדשות ומענינות ...אז הכיוון הזה ימשיך להישקל במהלך החודשים הקרובים...
אבל הכיוון השני תפס את תשומת הלב שלי והניע אותי לפעול בכיוונו. התיאטרון קם בדרכים הצדדיות ונשאר בכל השנים "מתחת לראדאר" . הגענו-שחקניות ושחקנים אל מקום ביער -שהינו בו בין יממה לשתיים- הקשבנו ליער -התחברנו לכל הישויות הדרות בו- התחברנו זה לזה-קיימנו הצגה- ואחרי שעזבנו את היער היה קשה מאוד להבחין בסימנים פיזיים לכך שהיינו שם . הסימנים היחידים שנשארו היו בנפש של הילדים והמבוגרים שהיו בקהל. חלקם כתבו לנו על החוויה השונה כל כך שהם חוו, על תחושות חיבור וריפוי ואמון שניעורו בליבם. הכלי העיקרי ששימש אותנו בתהליך הזה היה -"פשטות רדיקלית". רדיקלי אין משמעו קיצוני( כפי שנהוג לחשוב) אלא- שורשי, עמוק, או כזה הנוגע בבסיס הדברים ולא רק במעטפת החיצונית.
( על האופן שבו הפשטות התבטאה בפעילות שלנו ארחיב במאמר אחר) . הבנתי שאם היקום אפשר לתיאטרון כזה להתקיים במשך 21 שנים, הרי שיש בו צורך. לקהל ולשחקנים. לשניהם הוא מאפשר חוויה שונה מאוד מזו שקיימת במרבית התיאטרונים וקבוצות התיאטרון. ומכיוון שבחיפושי לא ראיתי שיש בעולם עוד תיאטרון שנושא את הבשורה הזו- הבנתי ששם נמצאת החובה שלי: ללמד אנשים בעולם על האפשרות הזו וגם את הדרך לקיים אותה.
כך שבמהלך השנה האחרונה בניתי תכנית הפונה לשני סוגים של קבוצות ומציעה ללמוד את הדרך הזו.
קבוצה אחת היא שחקנים וקבוצות תיאטרון שמרגישים חוסר דיוק באופן הפעולה שלהם או שאינם פועלים בגלל שאין להם תקציב, וקבוצה שניה היא קהילות סביבתיות המעונינות להתבטא גם באופן אמנותי .
מדובר בסדנה בת שבועיים , בטבע, בסביבה בה מתגוררת הקבוצה ואליה נגיע-צוות קטן של 2-3 אנשים מתוך התיאטרון ונלמד את היסודות של אופן הפעולה אותו קיימנו בכל 21 השנים האלה.
התכנית הזו נקראת FOREST THEATRE-The Art of Radical Simplicity ויש לה אתר משלה, דף פייסבוק ופרופיל לינקדאין. בקרוב גם פרופיל אינסטגרם ויוטיוב.
מוזמנים ומוזמנות להיכנס ולקרוא ואם יש לכם מכרים בעולם הגדול שאתם חושבים וחושבות שיכולים להתעניין בתכנית כזו- מוזמנים להפנות אותם לאתר או ישירות אלי .
גד אנדריי ( גדי) פור
תגובות