על איזה חצי כוס כדאי להתבונן?

יש הרואים את חצי הכוס הריקה, יש הרואים את חצי הכוס המלאה.

יש המרגישים שזו ברירת המחדל שלהם, שכך הם מתוכנתים לראות .

מלאה או ריקה- אופטימי או פסימי.

יש המשתמשים בהתבוננות הזו כטכניקה מודעת-

"עכשיו אני בוחר להתבונן בחצי הכוס הריקה כי זו תקופה קשה שצריך לעשות בה שינוי ולא לרצות לתקן זו בריחה מהמציאות..."

ומנגד-

"עכשיו אני בוחר להתבונן בחצי הכוס המלאה כי זו תקופה קשה שחייבים לקרב את הלבבות וביקורת פסימית רק מייאשת ומרחיקה..."

ויש עוד דרך.

אפשר לקום מכורסת המתבונן ולמלא את הכוס.

מה כתוב על התווית של הפעולה הזו?

אופטימית? פסימית? מעשית?

אני מרגיש שזו פעולה של פשטות, פעולה שמשלימה את הפעולות הקודמות, שיש מקום לכל אחת מהן, כל עוד הן נעשות במינון.

חשוב לי להתבונן קצת על מה לא בסדר, כדי שאדע מה לתקן ולרפא, קצת יותר להתבונן על מה בסדר כדי להתעודד ושיהיה לי כח לפעולה הבאה-

מילוי הכוס.

איך אני ממלא את הכוס?

יש כל מיני אפשרויות, ואספר כאן על הפעולה הקלה מבין האפשרויות.

אבל קודם הקדמה קצרה:

כשפישטתי את החיים שלי ועברתי לחיות במערכת ההפעלה "יום-נצח", בדקתי שוב את המושגים "עבודה " ו"חופשה" ויצאתי לחופש מהחופשה ( נושאים שכתבתי עליהם בבלוג הזה), גיליתי שיש לי הרבה זמן פנוי .

את הזמן הזה אני מפנה לכל מיני אפיקים, אבל אחד מהם חביב עלי במיוחד.

אני קורא לו-

לפזר זרעים של תקווה.

איך אני עושה את זה?

אני מתחיל במקום המסוכן ביותר, זה שיש בו אלימות וקטל יותר מכל מקום אחר ביומיום שלנו.

מקום שבו זרעי התקווה נחוצים מאוד.

הכביש.

כשאני רוצה להגיע למקום כלשהו, אני יוצא חצי שעה קודם, ומשתמש בזמן הפנוי הזה כדי לתת זכות קדימה בכביש לכאלה שממתינים להשתלב בתנועה או לכאלה שמתקשים לצאת מחניה בנסיעה לאחור לתוך כביש הומה.

אני רואה את הנהג מופתע, משתהה בחוסר אמון לגבי הבנת "מה קורה כאן", ואז בדרך כלל הוא מחייך ומנופף לשלום לאות תודה, וממשיך בדרכו.

באופן מרתק, אני יכול לראות כיצד הזרעים האלה נובטים במהירות.

במקומות קטנים-אפילו תוך יום.

בישוב בו אני מתגורר, קריית טבעון, אני יכול לראות את הזרעים הופכים לפרי באותו יום ממש, כשאני פתאום מקבל זכות קדימה במקום שבו אני לא אמור לקבל אותה.

אני חושב לעצמי- אולי הנהג שקיבל ממני את זכות הקדימה בבוקר, נתן גם הוא זכות קדימה לא צפויה למישהו ואותו מישהו למישהו אחר ו...הופס- הזכות הזו הגיעה אליי בחזרה.

מעגל התיקווה השלים סיבוב ועודד אותי להמשיך בפעולה.

בערים גדולות או בכבישים בינעירוניים קשה יותר לראות את הפירות , אבל עם הזמן, גם זה יקרה.

יש עוד פעולות פשוטות של פיזור זרעי תקווה

כמו -

לתת למישהו להיכנס לפניי בתור בקופה,

לקחת שני מספרים בתור בדואר ולתת למישהו שמגיע מאוחר יותר ונראה שהוא לחוץ וממהר,

ועוד ועוד.

מזמין אתכם לכתוב אליי רעיונות לפיזור זרעים של תקווה,

כאלה פשוטים שלא דורשים תכנית עסקית וגיוס משאבים, כאלה שאפשר לעשות בקלות ובפשטות, ואפרסם אותם כאן.