( נכתב באוקטובר 2019)
אני מתגורר בשכונה הנושקת ליער בו ממוקם המרכז של פשוט תאטרון יער. לפני כמה חודשים נודע לי שיש תושבים בשכונה, שחשים בהפרעה עקב הפעילות המתקיימת ביער.
קצת רקע: התאטרון במתכונתו הנוכחית החל לפעול בשנת 2007. הכוונה שלי הייתה ליצור מקום קבוע ביער בטבעון בו תתקיימנה ההצגות, ובנוסף- ננדוד עם ההצגות אל יערות אחרים ברחבי הארץ.
והתכנית אכן התממשה. ההפקות השונות של התאטרון הוצגו ביער שנמצא בקצה שכונת הגפן בטבעון, ואליו הגיעו אנשים רבים, לחוות את ההצגות והמוזיקה באוויר הפתוח בין העצים. זה יער מאוד ייחודי, של אלונים ואלות , וכל מי שנכנסים אליו מרגישים את האווירה המיוחדת, עם הפינות המוצלות והמגוון העצום של צמחים וגם בעלי חיים. בנוסף להצגות, הדרכתי פעם בשבוע ביער הזה , קבוצת ילדים במסגרת ארגון שומרי הגן.
במשך השנים, החלה גם קבוצת החינוך הביתי של שומרי הגן באזור הצפון לפעול ביער, וגם קורס משחק בתאטרון יער, וקורס המצאת וסיפור סיפורים וקורס שפת הציפורים. נוצר כאן מעין מרכז תרבות-טבע ללא מבנה פיזי . האדמה, השיחים והעצים לבדם נתנו את חסותם לבאי היער.
אבל כל הפעילויות האלה שנעשו מתוך הקשבה ליער ולקצב שלו, גבו מחיר מהשכונה הצמודה ליער- מחיר שהתבטא במכוניות של משתתפי הפעילויות שנסעו בשכונה וגם חנו בה בחלקים שונים של היום. גם למחיר הזה הקדשנו תשומת לב- ביקשנו לחנות במגרשי חנייה רחוקים ולבוא ברגל, וממי שבכל זאת מגיעים עם הרכב- לשים לב לא לחסום צירים או כניסות לבתים. תושבים רבים בשכונה השתתפו בפעילויות האלה ביער והביעו שמחה עליהן ועל הנוכחות של התאטרון ושל שומרי הגן. אבל היו גם תושבים אחרים, שלא התחברו לתכנים שהבאנו, והם חשו רק את ההפרעה שבתנועת המכוניות ובמקומות החניה שהצטמצמו.
כשקולות הכעס והמחאה בווטסאפ השכונתי גברו, נפגשנו ( מדריכי שומרי הגן ואני) עם תושבים שהתלוננו. פגישות אישיות וגם ציבוריות במתנ"ס השכונתי, בליווי נציגים מהמועצה המקומית. הפגישות העלו על פני השטח שדים גדולים יותר ופחות, שמשקפים את הלך הרוחות המקוטב בישראל.
במקצועי כשחקן, אני תמיד נכנס עמוק אל תוך הדמות שאני מגלם, מדמיין את עצמי בחיי היומיום שלה. היכולת הזו להכיר דמות מבפנים, להתחבר למצוקות ולשמחות שלה, משמשת אותי גם כשאני נתקל בסיטואציה של עימות. וכך, מתוך הדמויות של השכנים המתלוננים- יכולתי להרגיש מבפנים את תחושת חוסר האונים והכעס אל מול מציאות של שכונה בה חיו שנים רבות והנה היא משתנה באופן משמעותי עם אנשים חדשים שחושבים אחרת, מתנהגים אחרת, שומעים מוזיקה אחרת, פועלים לפי אמונות אחרות, ובנוסף- מייצרים אירועים שמביאים אנשים מחוץ לשכונה ואלה חונים במקומות הפנויים המועטים של השכונה הצפופה.
זה קונפליקט מהסוג שמייצר מאבק ומלחמה. אמונות שונות- אדמה אחת, קטנה וצפופה.
כדי להתמודד עם המצב, השתמשתי ברעיון מתוך עולם הציידים- לקטים.
כי בעולם של החקלאים( ולאחריו גם בעולם התעשייתי והטכנולוגי שאנחנו חיים בו), חלק גדול של המלחמות והמאבקים היו על אדמה וקניין פרטיים
(גם אלה שלבשו כסות של מלחמות על רקע אמונה דתית). כי מי שיש לו שדה שאותו הוא מעבד, או מפעל או בית בנוי, והוא מותקף - נאלץ להישאר להיאבק עליו אם הוא לא רוצה לאבד אותו.
גם בעולם הציידים לקטים היו מלחמות , קטנות וגדולות. כי יש אזורים טובים יותר וטובים פחות לליקוט וצייד. אבל צייד לקט, שבמהותו הוא נודד, הרבה פחות קשור לאזור אחד מסוים. ואם יש התקפה- והוא רוצה להימנע מעימות- יש לו את האפשרות לעבור עם השבט למקום אחר ולהמשיך להתקיים מליקוט וצייד. וזה פתרון שלא מתאים לחקלאי או לבעל מפעל שתלויים במקום פיזי מאוד מסוים.
שומרי הגן ופשוט תאטרון יער שצמח מתוכו, הם ארגונים שמחיים ומתרגלים את המיומנויות של הציידים לקטים בתוך עולם טכנולוגי, ומשלבים את הידע הזה, שכמעט והלך לאיבוד ( אבל צובר התעניינות עצומה בשנים האחרונות) יחד עם ידע עכשווי, מדעי וטכנולוגי.
וכשאני מתבונן במרחב הגדול יותר של ישראל, עם העימותים בין מה שנוהגים לכנות ימין ושמאל, בין מה שנהוג לכנות דתיים וחילוניים, יהודים וערבים ועוד אינספור כינויים שמתנגשים זה בזה, אני מבין שהדרך היחידה שיש בידי כדי לנסות ולהפחית את העימותים האלה, היא לעמוד בסיטואציה של סכסוך ולחפש את הדרך להידברות, ולא לייצר סכסוך חדש.
ולכן החלטנו לצמצם באופן משמעותי את הנוכחות ביער הצמוד לשכונה. את מפגשי החינוך הביתי העברנו למקום אחר במרחק של כקילומטר ביער, שהגישה אליו אינה מתוך השכונה. גם התאטרון צמצם את הפעילות ביער, ובחודשי הקיץ נדד ליערות בכרמל ויער אלונה. בסתיו אנחנו מקיימים מעט הצגות ביער הצמוד לשכונה , אבל כשיש הצגה שצפויים להגיע אליה אנשים רבים, אנחנו מקיימים אותה באזור אחר. כמו בשבת הקרובה, בה נקיים את ההצגה "מומו וגנבי הזמן" ביער בטבעון, אבל במיקום אחר, שלא מצריך כניסה לשכונה, ויש בו חנייה בשפע.
הפעולה הזו עוררה קולות של מחאה מכיוון אלה שגרים בשכונה ודווקא אוהבים את ההצגות והפעילויות השונות. קולות של "התקפלות וכניעה" הגיעו אליי. ואני מקשיב ומבין בהחלט.
עונת ההצגות עומדת להסתיים בקרוב עם בוא החורף ולקראת הצגות האביב אני ממשיך להתבונן ולהקשיב לקולות התושבים ולקולות של היער , ובעיקר לקול הפנימי שלי, שהוא המצפן המתכוונן עם היקום המשתנה ומכוון את הפעולות שלי בעולם.
גד אנדריי ( גדי) פור
(צילום התמונה-נעם גיגר Noam Giger)