חג הסוכות מגיע בסוף "תקופת החגים" ומזכיר לי שהכל ארעי.
הקיץ והחום שנראה כאילו יהיו כאן לעולם- זמניים.
הריכוז הצפוף של הארוחות המשפחתיות והחופשים, הנסיעות והפסטיבלים- אפילו הם זמניים.
ועם כל הארעיות הכל כך מובהקת, אני מקשיב לקולות השמחה והשירה הבוקעים מהסוכות הפזורות ברחבי השכונה בה אני מתגורר, מביט בסוכה הפשוטה הבנויה מכמה בדים וכמה מוטות ובכל זאת מצליחה לתת תחושת בית.
אז אפשר להרגיש שמח, ואפילו להרגיש בבית- גם כשהכל ארעי?
אפשר. עובדה.
יופי, אפשר להתרווח בסוכה ולהירגע.
הכל ארעי.
ויותר מזה- כשאני מרגיש שמח, מרגיש בבית, תחושת הארעיות נעלמת.
מהאטמה גאנדי אמר: "חיה כאילו תמות מחר, למד כאילו תחיה לנצח"
מה ללמוד?
מתוך התובנה הקודמת, נראה לי ש"איך לשמוח" הוא אחד השיעורים החשובים שכדאי ללמוד,
שכן תחושת השמחה "בולעת" את תחושת הארעיות המטרידה.
אפשר גם להקשיב למורה אחר- "מאסטרו סקונדוס מיניטיוס הורה" שאומר-
"אם אנשים היו באמת מכירים את המוות- לא היו פוחדים מפניו,
ואז-
אי אפשר היה לגנוב מהם את הזמן..." ( מתוך "מומו" של מיכאל אנדה)
אז לשנה הקרובה אני מזמין את עצמי ללמוד שני שיעורים
"איך לשמוח" ו-"איך להכיר את המוות"
משנים קודמות.
נראה שתהיה שנה טובה