לראות הצגה פעמיים.... בשביל מה?
לעיתים שואלים אותי: "כבר ראינו את כל ההצגות שלכם.. מתי תהיה הצגה חדשה?"
השאלה הזו מזכירה לי אירוע מבהיל ומצחיק שחוויתי בתחילת שנות ה90' ביפן.
ישבתי באולם תיאטרון גדול שהכיל כמה מאות צופים, כולם יפנים.
חלקם אכלו בהנאה מתוך מגשי סושי קטנים תוך כדי צפייה בהצגה.
זו הייתה הצגת תיאטרון יפני מסורתי שנקרא "קבוקי".
אני הייתי המערבי היחיד באולם (זו לא הייתה עונת התיירות) ולא הבנתי יפנית אבל היכרתי את הסיפור של ההצגה ברמה בסיסית.
על הבמה נעו בססגוניות ווירטואוזיות שחקנים עטויי בגדים מרהיבים.
ואז הגיע רגע מבהיל.
יפני מוצק שישב לידי, נעמד וצעק בחוזקה כלפי הבמה קריאה שנשמעה כמו:
" הונומורואוקייסדק!!!""
לאחר מס' דקות של התאוששות, בהן פסקו הצפצופים באוזן שלי וליבי שב לפעום בקצב רגיל, ראיתי שהתופעה הזו היא לא חד פעמית.
מדי פעם היה נעמד אדם בקהל, מוחא כפיים בהתרגשות וקורא בקול רם קריאה שנשמעה כמו קריאת עידוד או הסכמה קולנית-תגובה לטקסטים ולתנועות שביצעו השחקנים .
היה מאוד מצחיק לראות את ההתלהבות שלהם ממשהו שהיה לגמרי עלום בעיניי.
התופעה חזרה ונשנתה עד שלא יכולתי להכיל את הסקרנות ובהפסקה שאלתי לפשר הדבר את היפני המוצק שישב לידי.
מה שהסתבר הוא שכמו בתיאטראות רבים במזרח אסיה, השחקן בתיאטרון הזה מגלם את אותו תפקיד במשך כל חייו.
הקהל ראה את ההצגה הזו עשרות ואולי מאות פעמים
כל אלה מאפשרים לשחקן להכניס שינויים קטנטנים בביצוע שלו את הטקסט ולקהל- לשים לב לשינוי ולהעריך את המשמעות שלו .
מדובר בשינויים מזעריים- שינויי אינטונציה בקול, הנפת רגל במקום צעד רגיל ועוד כהנה וכהנה
וכך, במקום למצוא ריגוש בעוד ועוד סיפורים חדשים, מוצא הצופה ריגוש בהעמקה שלו בסיפור, בביצוע ובאירוע העכשווי.
את ההתרגשות וההערכה הוא מבטא על ידי מילות הערכה או קריאה בשמו של השחקן.
נפרדתי מהיפני המוצק בקידה משותפת ובהחלפת כרטיסי ביקור.
במשך השהות שלי בטוקיו, חזרתי לראות את ההצגה הזו עוד מס' פעמים ואט אט הפנמתי את העובדה שעד שאגיע להבנה שתאפשר לי לעמוד בהתרגשות ולקרוא קריאת התפעלות, יעברו עוד שנים של צפייה בהצגה הזו.
זה לא קרה כי שהיתי ביפן רק 3 חודשים.
אבל בארץ זכיתי להציג את "מומו וגנבי הזמן" ואת "הזמיר וקיסר סין" מזה 9 שנים.
בכל הצגה אני חווה מחדש את הטקסט.
בכל הצגה אני מגלה על עצמי משהו אחר, מגלה משפט שאני מבין את המשמעות שלו באופן אחר
יש כבר גם לא מעט אנשים ומשפחות שמודיעים לי-
-"אנחנו באים למומו פעם בשנה כדי להזכיר לעצמנו איך באמת חשוב להשתמש בזמן שלנו....",
-" אנחנו אוהבים לבוא ולראות את האילתורים החדשים שאתם עושים בזמיר וקיסר סין..."
"רק עכשיו , בצפייה שנייה ב"אל הדרכים הצדדיות", שמתי לב שבשיר "זמר נודד" המילים של הבית האחרון הן לא באמת של נעמי שמר...מי כתב אותן?"...
אני מזמין אתכם, הקהל שלנו, להצטרף אלינו למסע המעמיק הזה.
לבוא ולחוות את היער- פעם באביב, פעם בסתיו,
לתת לעצמכם להרגיש איך הטקסט מדבר אליכם בפרספקטיבה של זמן,
איך זה להיות בהצגה כשהילדים גדולים יותר,
איך זה להיות בלעדיהם,
איך זה מרגיש לאכול את ארוחת הערב שהבאתם מהבית- ביער, אחרי ההצגה...
להתראות ביער
גד אנדריי (גדי) פור