מי לא זוכר את הסיפור על הדייג(ולמה בכלל לזכור אותו)

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על "לצאת לחופש מהחופשה" עוד שבוע מתחילה שנה עברית חדשה ואחרי חופשות וארוחות החגים נחזור כולנו "לעבוד". המושגים "עבודה" ו"חופשה" מתיחסים לתפיסה העתיקה של "אדם לעמל יולד"

במשך השנים הפך "עמל" ל "עבודה": "משהו שאני לא רוצה לעשות ומעדיף לעשות ממנו כמה שפחות, ואם אזכה באוצר או בלוטו-טוטו-ירושה גדולה, לא אצטרך לעשות אותו בכלל" מכאן נוצרה משפחה שלמה של מושגים: בת זוגו הנאמנה של "עמל" היא "חופשה", והחותנת שלו, האמא המיתולוגית של "חופשה" –הלא היא "פנסיה". ל"עמל" ו"חופשה " יש בן בכור , חסר אחריות אך אהוב- "תחביב". והמוטו של המשפחה כתוב על דלת הכניסה שלהם: TIME IS MONEY

בסיפור "מומו" של מיכאל אנדה, שאת העיבוד שלו להצגה "מומו וגנבי הזמן" אנחנו מציגים בתיאטרון היער כבר 10 שנים, מובאת תפיסת "זמן=כסף" אל הקצה האבסורדי שלה כאשר "האדונים האפורים" משכנעים את בני האדם לחסוך זמן ולהפקיד אותו ב"בנק חסכונות הזמן" ומבטיחים שהזמן הזה יצבור ריבית ובעליו יקבלו עוד ועוד זמן. התכנית הכלכלית הזו מתבררת כהונאה, והמשוואה של זמן=כסף נמחקת ומחליפה אותה המשוואה הכל כך בסיסית ומובנת- זמן=חיים והחיים שוכנים בלב כולנו יודעים עמוק בתוכנו את האמת הזו, אבל מתפתים לשכוח אותה, בדיוק כמו שכולנו מכירים את הסיפור על הדייג....כן, אותו דייג שישב בשקט על שפת הים ודג דגים וסירב לעצת איש העסקים שיעץ לו לקנות רשת וספינה כדי לדוג יותר דגים ולהרוויח המון כסף כדי שכשיצא לפנסיה יוכל.... לשבת על שפת הים ולדוג דגים בשקט. למה מתפתים לשכוח? כי הפיתויים גדולים כרטיסי אשראי, פרסומות גדולות מהחיים, כתבות ממומנות על ריגושים שלא יאמנו...מערכת שלמה שבנינו במו ידינו שמאכילה את "הפרעת הכסף וריגוש" שכולנו לוקים בה. אבל כשאני עוצר לרגע, ונזכר בסיפור של מומו, ושל הדייג ובאינספור אימרות על פשטות ועל אושר, ומחליט לא רק להיזכר אלא להכניס את התובנות של ההיזכרות אל תוך החיים שלי ולהעיז לחיות אותם- נוצר שינוי אמיתי. אני בודק על עצמי פרשנות אחרת ל"עמל"- עמל כפיים, כזה שאני מקבל ממנו תחושת סיפוק גם מהתוצאה שלו וגם מהתהליך. כשאני עוסק בעמל יומי ונהנה ממנו, בין אם זה על שפת הים או ביער או בחדר סגור –אני לא זקוק ל"תחביב" וגם לא ל"חופשה". כשאני חי במסגרת מערכת ההפעלה זמן-נצח ,

אני חי בתוך כפר של "הכל כלול"-עמל+חופשה+תחביב+פנסיה והמחיר? מה המחיר בכפר הזה? בשמונה השנים בהן אני "חי בכפר הזה", המחיר שנתבקשתי לשלם הוא – ויתור על האשליות . לי זה שווה. אולי בעתיד המחיר ישתנה. נחיה ונראה.

• שתהיה שנה טובה, מלאה בחלומות אמיתיים , בהגשמה , שמחה והרבה נשימה

• גד אנדריי (גדי) פור