קושייה לאחרי הפסח (רמז- חפשו את הקויוטי...)

והרי קושייה: מה המסר של ההצגה?

כאשר אני קצר רוח, אני מרגיש שזו שאלת זה שאינו יודע לשאול כאשר אני נינוח וסבלני, אני מתיחס אל השאלה כאל שאלת תם. כשחוסר הסבלנות גואה בי, אני מרגיש שזו שאלתו של הרשע, אבל כשאני מוצא את התשובה המתאימה, אני מבין שזו הייתה שאלתו של החכם. ( למה? חפשו את הקויוטי. הסבר בסוף המאמר.) את השאלה הזו אני שומע שנים רבות מעיתונאים, מראיינים וגם מאנשים בקהל הצופים. חוסר הנוחות שעוררה בי השאלה גרם לי לפעול ולנסח את התשובה : "אילו הייתי יודע לנסח את ה"מסר" במשפט אחד, לא הייתי יוצר הצגה שלמה. הייתי אומר את המסר, וממשיך ליצור דברים אחרים." כי בהצגה טובה (ובכלל ביצירת אמנות) אנחנו נחשפים למגוון רעיונות, בחלקם משלימים ובחלקם מנוגדים, שיחד רוקמים התבוננות מורכבת על המציאות הבימתית. וממנה- אל החיים בכלל. והרי קושייה נוספת: אתה מדבר על פשטות, אבל תשובותיך מורכבות. אז מה, החיים פשוטים או מורכבים? גם וגם, כפי הנראה. בין הפשטות למורכבות מתוח חבל דק, עליו אני פוסע בזהירוות, צועד כמה צעדים לכיוון הפשטות המחייכת, ואז נענה אל הקריצה של המורכבות ומתקרב אליה. פוסע בין המדבר וארץ זבת חלב ודבש, בין עגל הזהב והר סיני. אני מוצא את הלוליינות הזו חיונית במציאות בה אני חי. גד אנדריי ( גדי) פור מנהל אמנותי, במאי ושחקן ב"פשוט תיאטרון יער"

(קויוטי- זאב ערבות וגם שם לשיטת לימוד שהייתה נפוצה בשבטי האינדיאנים של צפון אמריקה. בשיטה הזו המורה לא נותן תשובות לתלמיד. לעיתים הוא שואל שאלות, לעיתים אינו עונה כלל. המורה משתמש בערמומיות והעמדת פנים ( תכונות המיוחסות לקויוטי) כדי לכוון את התלמיד למצוא את תשובותיו בעצמו. בארגון "שומרי הגן" (שתיאטרון היער הוא חלק ממנו), נעשה שימוש רב תועלת בשיטה המרתקת הזו )